החלטה בתיק רע"א 4775/10

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בע"א 1154/09 שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיא ש' דברת והשופטים ר' ברקאי ו-א' ואגו ביום 6.5.2010 בו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום באשקלון בת.א. 336/06 (כבוד השופט ד' חסדאי).

העובדות הצריכות לעניין

1.        המבקשת עברה להתגורר בשטח המשיב (להלן: הקיבוץ) בשנת 1990. תחילה, מעמדה היה של אורחת, כבת זוגו לחיים של חבר ותיק בקיבוץ שעימו התגוררה בדירת הקבע שלו בקיבוץ (להלן: הדירה). בשנת 1993 נערך הסכם בין הקיבוץ לבין המבקשת ובתה שהסדיר את מעמדה של המבקשת בקיבוץ ואת מגוריה עם בן זוגה בדירה (להלן: ההסכם).

           בן זוגה של המבקשת נהרג בשנת 1998, ובסמוך לאחר מכן דרש הקיבוץ מהמבקשת לפנות את הדירה, מאחר שזו הייתה דירה גדולה המותאמת לנכה. הקיבוץ הציע למערערת דירה קטנה יותר המתאימה לאדם בודד שהינו תושב הקיבוץ.

2.        המבקשת סירבה לפנות את הדירה, והקיבוץ הגיש תביעה לבית משפט השלום באשקלון לסילוק ידה מהדירה. בתביעתו, טען הקיבוץ כי בשנת 2002 החליטה האסיפה הכללית של הקיבוץ על ביטול הרשות שניתנה למבקשת להתגורר בקיבוץ וזאת מאחר שזו הפרה את תנאי ההסכם בכך שלא התגוררה בדירה באורח קבע ומאחר שסירבה לעבור לדירה חלופית כפי שהתבקשה.

           המבקשת טענה כי על פי ההסכם, מוקנית לה הזכות להוסיף ולהתגורר בדירה עד לסוף ימיה. לפיכך, טענה המבקשת כי הדרישה לפנותה מנוגדת להסכם.

3.        בית משפט השלום קיבל את תביעת הקיבוץ. לאחר שסקר בהרחבה את הוראות ההסכם בין הצדדים ולאחר שעמד על לשונו הברורה של ההסכם (תוך שהוא מפנה, בין היתר, לעמדתי באשר לפרשנות הסכם כפי שהובאה בע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ (לא פורסם, 28.1.2008) וברע"א 8613/08 איתן לוי מהנדסים ויועצים בע"מ נ' עיריית גבעתיים (לא פורסם, 23.3.2009)), קבע בית משפט השלום כי המערערת הייתה במעמד של בת-רשות, וכי הקיבוץ רשאי היה לבטל את הרשות שניתנה למבקשת להתגורר בדירה ולדרוש את פינוייה. עוד נקבע כי למבקשת לא הייתה כל זכות קנויה דווקא על הדירה, וכי על פי הוראות ההסכם, יכול היה הקיבוץ יכול לדרוש את פינויה כנגד העמדת דירה חלופית. בית משפט השלום קבע אף כי התעקשותה של המבקשת להוסיף ולהחזיק בדירה כאשר קיימות משפחות או נכים אחרים הזקוקים לדירות בגודל זה, הינה התנהגות חסרת תום לב. לבסוף, נקבע כי משביטל הקיבוץ את הרשות שניתנה למבקשת, אין הוא חייב עוד בהעמדת דיור חלופי. לפיכך, הורה בית משפט השלום למבקשת לפנות את הדירה ואת שטח הקיבוץ.

4.        המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בערעורה, טענה המבקשת כי בית משפט השלום טעה בקביעתו כי אין ההסכם מעניק לה זכות קנויה למגורים בדירה עד אחרית ימיה. כן טענה המבקשת כי קביעתה של המבקשת באשר לחוסר תום ליבה היא קביעה שגויה. המבקשת השיגה אף על הקביעה לפיה יש לפנותה מן הקיבוץ וטענה כי היא זכאית לדירה חלופית בקיבוץ.

5.        בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי על פי ההסכם, לאחר מותו של בן זוגה, המבקשת הייתה רשאית להוסיף ולהתגורר בקיבוץ, אך הקיבוץ יכול היה לבקש כי המבקשת תפנה את הדירה תוך שיימצא לה דיור חלופי. עוד נקבע, כי על פי הוראות ההסכם מעמדה של המבקשת היה מעמד של בת-רשות, והקיבוץ היה רשאי לבטל את הרשות אם מצא שהמבקשת הפרה את תנאי ההסכם. כן נקבע, כי בהחלטת האסיפה הכללית של הקיבוץ משנת 2002 לבטל את הרשות שניתנה למבקשת להתגורר בקיבוץ, תמה הרשות, והדגיש כי המבקשת לא תקפה החלטה זו של האסיפה הכללית. בית המשפט המחוזי עמד על כך כי במהלך הדיון שהתקיים לפניו, הצהירה המבקשת כי ככל שתתבקש לפנות את הדירה ולעבור לדירה חלופית, היא תעזוב את הקיבוץ. הצהרה זו, קבע בית המשפט המחוזי, מלמדת כי המבקשת ויתרה על טענתה כי היא זכאית לדיור חלופי בקיבוץ. 

           נוכח האמור לעיל, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור והורה על פינוי הדירה תוך 45 יום.

6.        מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. בד בבד להגשתה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

נימוקי המבקשת

7.        המבקשת טוענת כי בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי טעו באופן בו פרשו את ההסכם. עוד טוענת המבקשת, כי בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי טעו בקביעתם כי ניתן לבטל את הרשות שניתנה לה להתגורר בדירה, ללא קשר להוראות ההסכם. המבקשת מוסיפה וטוענת כי בית המשפט המחוזי טעה כשקבע כי ויתרה על טענתה בדבר זכותה לדיור חלופי, וכי היה עליו לדון בטענתה לגופו של עניין.

           לטענת המבקשת, תוצאתו הקשה של פסק הדין, כמו גם שאלות משפטיות באשר לפרשנות ההסכם, לאופי הרשות שניתנה לה על ידי הקיבוץ, ולמשמעות סירובה להצעת פשרה שהציע בית המשפט, מקימות עילה למתן רשות ערעור.

דיון והכרעה

8.        לאחר עיון בבקשה, סבורני כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן באותם המקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי בין הצדדים או במקרים בהם נדרשת התערבות בית המשפט על מנת למנוע עיוות דין [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3)123 (1982)]. על אף טענתה של המבקשת כי המקרה מעורר שאלות החורגות מגדר הסכסוך בין הצדדים, איני סבור כי כך הדבר. בנוסף, איני סבור כי למבקשת נגרם עיוות דין.

9.        למעלה מן הצורך, אציין כי לא מצאתי ממש בטענת המבקשת לפיה ההסכם מעניק לה זכות להוסיף ולהתגורר בדירה לאחר מותו של בן זוגה. סעיף 7(ג) להסכם קובע בצורה מפורשת כי המבקשת תוכל להוסיף ולהתגורר בקיבוץ לאחר מותו של בן זוגה, להבדיל מהמשך המגורים בדירה. כל זאת, בעוד ביתר סעיפי ההסכם קיימת אבחנה בין "הדירה" לבין "הקיבוץ" (ראו למשל: המבוא להסכם וסעיפים 6(ב) ו-7(ג) להסכם).

           עוד אציין כי ביטול הרשות להוסיף ולהתגורר בקיבוץ, לאחר שהמבקשת סירבה לפנות את הדירה נעשה בהתאם להוראות סעיף 6 להסכם: המבקשת הפרה את ההסכם כשלא עברה לדירה אחרת שהוצעה לה; הקיבוץ התריע בפניה בכתב על תוצאות מעשיה ולאחר שההפרה נמשכה, החליטה האסיפה הכללית על הפסקת הרשות שניתנה למבקשת על פי ההסכם, ולמעשה על ביטול ההסכם.

           לבסוף, באשר לטענתה של המבקשת בדבר זכותה לדיור חלופי. תחילה אציין כי לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המבקשת ויתרה על טענתה בנוגע לזכותה לדיור חלופי. עוד אציין כי הזכות להוסיף ולהתגורר בקיבוץ אינה קנויה למבקשת עוד, משעה שההסכם עימה, לפיו ניתנה לה הרשות להתגורר בקיבוץ, בוטל. יחד עם זאת, סבור אני כי מן הראוי שהקיבוץ ישקול לאפשר למבקשת, ולו לפנים משורת הדין, להתגורר בדירה החלופית אותה הציע לה.